?לא רק “בעיה של יהודים”: מהי האסטרטגיה למלחמה באנטישמיות בארה”ב

אם תשאלו את אדם מילשטיין, פילנתרופ ישראלי שחי בארצות הברית, הדרך להילחם באנטישמיות הגואה בעולם היא לעבור מהגנה למתקפה, לשלב כוחות ולהדגיש שהאויב הוא משותף. “אני מאפיין אנטישמיות כבעיה אמריקאית קודם כל”, הוא אומר כעת בראיון מביתו שבלוס אנג’לס.

“אם נתעקש שאנטישמיות זו בעיה של יהודים, לא נפתור את הבעיה. כי אנחנו בתור יהודים לא יכולים לפתור את זה, ואחרים לא יילחמו עבורנו. יש כל כך הרבה תנועות שנאה כמו BDS, ניאו־נאצים וכו’, והן מתקיפות את ישראל בכל הזדמנות. אנחנו מטרה מזדמנת. אבל מה שהאמריקאים צריכים להבין זה שהתנועות הללו רוצות להרוס את אמריקה. המסקנה היא שצריך להוריד את הפוקוס מהקשר היהודי ולהתחבר לאמריקאים במאבקם נגד האויבים של אמריקה. אלה אותם אויבים, אבל לא צריך לקרוא להם ‘אויבים של היהודים’ אלא ‘אויבים של אמריקה’. צריך לשנות את השיח, וזה מה שאני עושה היום בין היתר”.

מילשטיין, 69, איש עסקים ישראלי־אמריקאי, נולד וגדל בחיפה, למד בטכניון ובתחילת שנות ה־80 נסע עם רעייתו ובנותיו להמשך לימודים בארצות הברית. התוכנית הייתה להישאר שם שנתיים, אך מאז חלפו 40 שנה שבהן הפך לאחד הפילנתרופים העסוקים והמשמעותיים בקהילה היהודית שם. החברה שהקים עוסקת בפיתוח נכסי נדל”ן לעסקים ומגורים, ותחום הפילנתרופיה תופס כ־80% מזמנו.

לדבריו, הוא תופס את עצמו כ”פילנתרופ אקטיביסט”. “פילנתרופ אקטיביסט לא רק רושם צ’קים, אלא משקיע חזון, מחשבה וזמן, ומחבר ארגונים ושותפויות למען המטרה”, הוא אומר. “זו חבילה כוללת. אצל ישראלים מי שתורם כסף נחשב לפראייר, אבל לפני 20 שנה הבנתי שכל מה שתיתן לצדקה, אלוהים ימצא את הדרך להחזיר לך יותר; לא רק בכסף, אלא בסיפוק, בעשייה, בחיבורים מעניינים. הוקסמתי מהתחום. אמרתי: ‘עשינו כסף, עכשיו נעשה שיהיה טוב גם בלב’. יש לי ניסיון וקשרים ואני משקיע את כל זה במטרה לייצר השפעה. כמו שאיש עסקים שואף להצליח, אותו דבר בפילנתרופיה: אתה עסוק באיך היכולות שלך מנותבות לטובת השארת חותם משמעותי. אפשר לומר שעשיתי שינויים היסטוריים בשנים האחרונות”.

?איך החל החיבור שלך למאבק באנטישמיות
“בשירות הסדיר חציתי את התעלה עם הכוח של אריאל שרון, והיינו בסכנת חיים. זה חישל אותי, למדתי לא לפחד מהאויבים שלנו. כיום קוראים לי ‘אסלאמופוב’, מגדפים ברשת, גורמים שונים מתקיפים אותי כי אני פעיל. המגמה שלהם זה להתקיף כדי שאני אתעייף ואשחרר. אבל אני לא מגיב להם. כבר הרבה שנים אני מדבר על העלייה באנטישמיות בארצות הברית ואומר שאמריקה שוקעת מתחת לרגלי היהודים פה. השונאים שלנו צוחקים לנו בפנים בשעה שההקצנה נגדנו מתגברת”.

בגלל האינתיפאדה

בשנת 2006 הקים מילשטיין, ביחד עם אחרים, את IAC, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית, במטרה לחבר בין הארגונים השונים, בין היתר לצורך מאבקם באנטישמיות. “זיהיתי שארגונים לא אוהבים לעבוד אחד עם השני”, הוא מספר. “הם רוצים לגייס כספים כל אחד לעצמו. החזון היה ללמד ישראלים ואמריקאים איך לשתף פעולה ולהקים קהילה חזקה. הקמתי סניפים בכל ארצות הברית, כשהמטרה הייתה לשמר את הזהות של ילדינו כאמריקאים ממוצא ישראלי: שפה, תרבות, מנהגים, ולהיאבק על מקומנו. לחברי הקהילה היהודית פה יש זהות גלותית, והם לא נאבקים על זכויותיהם, אבל אנחנו היינו בצבא ויש לנו רצון לפעול. רצינו ללמד את הקהילה להיות פילנתרופית. העברנו מסר שכדאי ונכון לתרום וחינכנו ישראלים לנתינה. מטרה נוספת הייתה להיות הנכס האסטרטגי ההסברתי של ישראל בארצות הברית. כיום אנחנו הארגון היהודי שצומח הכי מהר בשעה שהרבה ארגונים נעלמים”.

מילשטיין, שבדרך כלל מעדיף להישאר מאחורי הקלעים בכל הנוגע לפעילות הפילנתרופית שלו, היה גם חבר בדירקטוריונים של ארגונים כמו “תגלית”, שדולת איפא”ק ו־ Standwithus (ארגון המקדם חינוך על מדינת ישראל בעולם – סב”ד). הוא ורעייתו שותפים גם במיזם “ספריית פיג’מה”, שבמסגרתו מחולקים ספרי ילדים בחינם במסגרות חינוך בארץ ולמשפחות יהודיות בארצות הברית.

לדבריו, הוא נרתם למאמץ ההסברה הישראלי לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000: “ראיתי אוטובוסים מתפוצצים והעם שלי סבל, ואילו פה במדיה וברחוב האמריקאיים ראו בישראל אשמה, ולא הייתה אהדה למצבנו. הבנתי שעלינו להתגייס להסברה חזקה וחכמה. במדיה הראו מוסלמים שקראו ‘מוות לאמריקה’ והבנתי שלישראל ואמריקה יש אותם אויבים. החלק המצמרר הוא שההבנה הזו חלחלה לתוכי בערב של 10 בספטמבר 2001. כמה שעות אחר כך התרחש הפיגוע במגדלי התאומים”.

מילשטיין מוטרד גם מחלקו של ממשל ביידן הנוכחי בפריחתם של ארגונים אנטישמיים. “כיום הרבה פרו־פלסטינים מתברגים בממשל בתפקידים מאוד בכירים, וזה לא יהיה טוב עבורנו”, הוא אומר. “מספיק להביט בסוגיית איראן: ביידן שואף לדיל מיידי כאשר זו סכנה קיומית מיידית לישראל. נדמה שהאינטרסים של ישראל הם לא ראשונים במעלה אצלו. הוא נחוש להחיות את הדיל עם איראן, ואנחנו נחטוף בצורה זו או אחרת. לדעתי אנשים יחזרו לישראל בעתיד הקרוב כי האנטישמיות פה עולה. אני שומע הרבה יהודים וישראלים שמכינים דירה ליום הדין. השנאה גואה, ואנחנו השעיר לעזאזל של כל הארגונים פה. ארצות הברית כולה נקרעת על סף מלחמת אזרחים, והיהודים לא בשום צד. אמריקה הופכת יותר רדיקלית, ובמדיה מופצים מסרי שנאה. יש נשק לכל דכפין, ולכן הסכנה ליהודים הולכת וגוברת. המטרה שלי היא לעורר את הקהילה היהודית להיאבק באנטישמיות”.

לדברי מילשטיין, לצד הישגיו, הוא טרם הצליח לרתום את הקהילה היהודית למאבק משמעותי באנטישמיות. “תנועות שנאה מתעצמות פה מאוד, אבל לצערי היהודי הגלותי לא רוצה לראות את האמת ומקווה שמישהו אחר יילחם בשבילו”, הוא אומר. “אבל האמריקאים לא יילחמו בשבילנו. ברגע שאני מוציא את היהודים מהמשוואה של האנטישמיות, האמריקאים איתי. אם הם חושבים שזו רק סוגיה יהודית, זה לא מעניין אותם”.

על מנת להיאבק באנטישמיות ביעילות, מילשטיין מתפעל רשת ארגונים: “אני מגייס פילנתרופים, בונים תוכנית פעולה, בוחרים ארגונים ומעבירים להם מחקר, והם מעבירים את הממצאים שלהם לצוותי חשיבה, לארגונים משפטיים, לאוניברסיטאות וכו’. אם מצאנו למשל שקבוצה מסוימת קשורה לטרור, נגיש נגדה תביעה. במקביל, נעשה שימוש בתקשורת. ארגוני השטח עושים הסברה ופעילות עם הציבור עצמו, וכל אלה מתגבשים לרשת חזקה שמייצרת השפעה אדירה שלא הייתה קיימת עד כה במאבק נגד השנאה”.